גישות בתחום הרשלנות הרפואית

פרקטיקה של רשלנות רפואית וסוגים של גישות בתחום:

אדמונד לוי פונה לגישה אחרת. הוא לא מחנך לטיפולים רפואיים. ביה"ח בחר בפרקטיקה מסויימת אתם צריכים לעמוד בה. אולם הוא טוען כי אם ביה"ח הפעילו שיקול דעת והייתה סיבה אמיתית לכך שהם הלכו לפרקטיקה האחרת, ונתנו סיבות לפנות לפרקטיקה השונה, ביהמ"ש יגיד שהייתה כאן פעולה סבירה ומסויימת. אם נראה שהפעלתם שיקול דעת, מספיק לנו לפטור את ביה"ח מרשלנות. אם לא הפעלתם שיקול דעת אתם מחוייבים בסטנדרט הרגיל שלכם. הלכתם לסטנדרט יותר גבוה, ופניתם לסטנדרט המקובל, תראו לי שהפעלתם שיקול דעת ואני אפטור אתכם מרשלנות.

ביהמ"ש שם חסם מקסימלי למעבר מפרקטיקה ישנה לפרקטיקה חדשה.

 רשלנות של רופא
מה קורה כאשר יש תקציב 100, וזה מאפשר לטפל מחצי מהחולים בפרקטיקה החדשה וחצי מהחולים בפרקטיקה הישנה? הוא יחכה עד שיהיה לו תקציב לכולם או שהוא יכול להגיד שהוא לא קונה את המכשיר, או לא מבצע את הבדיקה. זה דומה לסיפור המכשור אצל אורלי מגן. כלומר, שאלה תקציבית האם קונים מכשיר מסוג זה ובבי"ח גדולים שלא מספיק מכשיר אחד אלא שניים. אז קונים 2 או אפס? אז, אם נלך לגישת אדמונד לוי אנחנו צריכים להסביר לביהמ"ש למה לגברת הזאת פנינו לפרקטיקה אחרת.

באופן כללי הנטל על התובע. התובע יכול להגיד לביהמ"ש, שהוא בנסיבות האלה עשה מעשה לא סביר. יבוא הנתבע ויגיד שזו הפרקטיקה המקובלת. אז אני לא התרשלתי. אלא אם כן, התובע יצטרך להראות שהפרקטיקה המקובלת לא מספיק טובה (הנטל על התובע). היא כבר עתיקה מדי ולא מספיק מפותחת ולא לוקחת בחשבון התפתחויות טכנולוגיות.

רשלנות רפואית בפרשת משה פולר-

מייצגת גישה שונה של ביהמ"ש של דנציגר. טענת המערערים היא שביה"ח היה צריך להסתכל בידע הרפואי שבספרים. הייתה פה שאלה כמה מוניטורים צריכים להיות בביה"ח. האם מספיק שיש מוניטור אחד, או כמו בבי"ח אחרים שיש כמה מוניטורים? את ביה"ח לא חיברו למוניטור. ביהמ"ש יוצא מהנחה שלא. בביה"ח הזה ביהמ"ש אומר כי לא הופנמה הפרקטיקה שבחוץ.

הטענה הייתה שיש פרקטיקה שהיא מתחת לפרקטיקה הסבירה. שאולי היו צריכים להיות יותר מוניטורים. פה ביהמ"ש אומר שאם ביה"ח נקט על פי הסטנדרט הנהוג באותו בי"ח זה מספיק. כלומר, ביהמ"ש אומר גם בהתייחס למוניטורים ולתהליך הלידה, צריך לבדוק מה הסטנדרט באותו בי"ח ולהבין האם במקרה הזה עמדו באותו סטנדרט או לא. כדי לעשות את זה הוא מסתמך על שטרן. הוא מצטט משם שביהמ"ש אומר שהפרקטיקה היא הפרקטיקה הרלוונטית לביה"ח. בעוד שבשטרן הוא משתמש שם כדי להרים את הסטנדרט, פה ביהמ"ש משתמש בפרקטיקת ביה"ח כדי להוריד את הסטנדרט. זה יוצר קצת אבסורד. זה אומר שאם נניח עו"ד או נגר בונה כיסא כפי שהוא רגיל לבנות ומישהו שובר את הגב. אם אתה בונה כמו שאתה בד"כ בונה לא מעניין אותי מה קורה מסביב. כלומר, דנציגר הולך למה שאדמונד לוי ומאמץ את גישתו בכך שהוא יישם את הסטנדרט שלו ולכן לא נחייב אותו. זה לא מקרה חריג כי ביה"ח לא נהג בפרקטיקה שונה. דנציגר בונה על כך שיש מספיק תמריצים שוקיים לתמרץ את ביה"ח לתת שירות יותר טוב. צריך להבין שלמרות שזה נמצא כאילו בפרשת שטרן זה הולך בדיוק הפוך. זה מוריד סטנדרט במקום להעלות אותו.

ברק אומר בשטרן בסוף- עצם העובדה שבנזיקין הולכים לאדם הסביר האובייקטיבי לא שולל מביהמ"ש את האפשרות להתייחס לסטנדרט הסובייקטיבי במקרים שבהם הסובייקטיבי גבוה יותר. אם ביה"ח לקח על עצמו סטנדרט גבוה יותר, הסביר לא יספיק, כי אתה מסוגל להתמודד עם פרקטיקה יותר טובה.

פ"ד קליפורד- זה מצב רחוק שרוב האנשים יגידו שהרחיקו לכת יותר מדי. פרשת קליפורד הרבה יותר מסובכת. יש רופא (במקרה של רשלנות רפואית) שמגיע מחו"ל בהתנדבות לתת טיפולי שיניים באשקלון לאנשים שאין להם כסף. באותו מקרה הוא נותן למטופלת זריקת הרדמה ומתברר שהיא משותקת. הזריקה הזו- המינון של החומרים המרכיבים היה נכון- אולם קצה המחט הוא הזריק לתוך העורק. כשהחומר מוזרק לתוך העורק החומר מוזרם למוח ויצר נזק. אולם בין הערעור האזרחי לדיון הנוסף משתנות העובדות (מה שלא אמור להתרחש בערכאת ערעור). יש שוב תקופת ביניים. יש שימוש במזרק שואב, אם קצה המחט נמצא בתוך העורק נכנס דם למזרק ואז יודעים שצריך להזיז מעט את המזרק מחוץ לעורק. חלק מהרופא (במקרה של רשלנות רפואית)ים משתמשים במזרק השואב וחלק ברגיל. זו תקופת מעבר. הציוד באותו מקרה היה של המרפאה. הוא לוקח את הציוד ומטפל בחולים. בדיעבד, אומרים שהוא התרשל. לא בגלל שהוא פעל לא בזהירות, אלא מהסיבה היחידה שהוא השתמש במזרק לא שואב. אומרים לו שהוא התרשל למרות שהייתה פרקטיקה נוהגת להשתמש במזרק רגיל וזו הייתה הפרקטיקה באותה מרפאה הוא עדיין התרשל. ביהמ"ש מגיע לתוצאה הזו כי יש לו ילדה מסכנה מול הפנים. זו תוצאה דרמטית למערכת הרפואה. האם בנסיבות אלה צריך לחרוג מהסטנדרט שהייתה נהוגה על ידי רוב הרופא (במקרה של רשלנות רפואית)ים? גם השופטת דורנר אומרת שצריך לחלק את תקופת המעבר ובאותה מרפאה היו לו רק את הכלים האלה (הוא לא הביא כלים מהבית). יש לו מגבלות ציוד והשאלה היא איך צריך להתייחס אליהם. השאלה השנייה היא איך צריך להתייחס למתנדב. האם העובדה שזה מתנדב זה ישנה את הקריטריונים המשפטיים? כל מי שחווה זאת יעיד על מקרים של רשלנות של רופא.
אנגלרד במיעוט מתייחס לשתי אופציות: מצב אחד זה שהוא מתנדב. אומרים לי שאם לא היית מתנדב המטופל היה הולך למקום אחר ומקבל את הטיפול. יש לו תחליף. ביהמ"ש לא רוצה רפואת פרוזדור. מצב אחר הוא שלפעולת ההתנדבות אין תחליף כי אין שירות כזה, או אין תחליף מבחינת הדחיפות, כי רק אני נמצא פה ורק אני יכול לעזור. מה שחשוב הוא שלמתנדב אין תחליף. האם בנסיבות האלה אני מוכן להוריד מסטנדרט האחריות הנזיקית רק כדי לתת טיפול נדרש? האם בכלל אני יכול לרדת, וכמה אני יכול לרדת (יש מקום שבו אני אגיד שלמרות שאין תחליף הנזק שנגרם בפעילות הוא בעל תועלת). כל עוד התועלת של הפעילות גדולה מהנזק ואין תחליף לה אז יש סיבה טובה למה להוריד מהסטנדרט.

 

בין חוק עבודת נשים לחוק שיוויון הזדמנויות בעבודה

  • תביעות המוגשות בעיקר בגין התקופה של עד שישה חודשי עבודה
  • העברה הנטל בחוק שוויון הזדמנויות לאור הקושי בהוכחת אפליה
  • "מודל ההכתמה"- מרגע שההחלטה לפטר את העובדת הוכתמה בשיקולים הנוגעים להריונה או להיותה בטיפולי פוריות יש בכך בכדי להוות אפליה אסורה לפי חוק שוויון הזדמנויות.
  • ניתן לתבוע ולקבל סעד משני החוקים במקביל אך מלבד עמידה בתנאי חוק עבודת נשים יש להוכיח גם אפליה מטעמי הריון/מין/הורות כדי לזכות בפיצויי נוסף מכוח חוק שוויון ההזדמנויות. {עובדת שעבדה מעל חצי שנה פוטרה מגיע לה חוק עבודת נשים , אם המעסיק פיטר בגלל ההריון , אז הפסיקה אומרת שאפשר לתבוע גם את חוק עבודת נשים וגם את חוק שוויון ההזדמניויות בעבודה. למשל פס"ד הומסנסטרס בע"מ – אורית גורן. }

בין חוק עבודת

(חשוב!!) במסגרת חוק עבודת נשים הפיצוי בגין פיטורין הוא כסף עד ההריון, אבדן עבודה , דמי לידה על ה14 שבועות ועוד 60 יום עבודה בפועל ועוד 30 יום הודעה מוקדמת. כלומר, ניתן לומר שהפיצוי הכספי בגין חוק עבודת נשים גבוה הרבה יותר מחוק שוויון הזדמנויות. לכן מעסיקים עושים כל מאמץ כדי לא לפטר בגין חוק עבודת נשים.

חוק שוויון הזדמנויות בעבודה הפיצוי על הפיטורין של אשה זה עד 120,000 ש"ח.

המשך: בין חוק עבודת נשים לחוק שוויון הזדמנויות

עובדת בהריון שעובדת במכולת פחות מ-4 עובדים, חוק שוויון הזדמנויות לא תקף עליה וגם חוק עבודת נשים לא תקף עליה אך עיקרון תום הלב מגן עליה. פס"ד מרגלית אפלבוים- ניצה הולצמן (יהיה במבחן) בית הדין הארצי אפילו טוען שזה מקרה קיצוני מאוד, משום שהיו שם הקלטות קיצוניות. היא עבדה רק 5 חודשים אז לא מגיע לה פיצויי מכוח חוק עבודת נשים ובמשרד הזה יש 5 עובדים אז גם לא מגיע לה פיצויי מכוח חוק שיוויון הזדמנויות בעבודה אז בית הדין קבע כי הפיטורים היו חוסר תום לב ועל כן פסק לה פיצוי בגובה הנזק הממשי שנגרם לה: השכר עד הלידה והשכר שהפסידה. נחשב לפס"ד מאוד קיצוני כי ההקלטות היו מאוד בוטות.